יציב… המצב יציב… יציב?! כן. אני מרגישה כאילו אנחנו שוכבים על קרקעית הים ומקבלים חמצן מלמעלה. אז המצב יציב…?
כן. כך הרגשתי כשלייבי שלנו היה על האקמו, לאחר הניתוח הגדול.
נתחיל מהתחלה: לייבי, החייכן והעליז, תאום לחני המתוקה, נולד עם חסר של TOF PA MPCA עורק הריאה. מה? אז איך הוא חי? איך הדם מגיע לריאות? הקב”ה, ברוב רחמיו וחסדיו ברא ללייבי חור גדול .VSD(כשליש) במחיצה הבין – חדרית הדם, האמור לזרום מחדר ימין לריאות, מצא את דרכו בדרך אחרת, שונה מהרגיל. כי כך רצה השם.
לפעמים, אנו מתכננים את הבוקר, ליסוע באוטובוס , ולחזור מהר הביתה. 8:30, להגיע לשניידר ב 6:30 של ככל האפשר. ואז… אויש! אחרתי את האוטובוס! אח, למה התעכבתי?… לא! אני לא התעכבתי. הקב”ה עיכב אותי, כי היתה לו תוכנית אחרת. טובה יותר! אני מצידי – צריכה להשתדל ולצאת בזמן. לאחר מכן – הכל בידי שמים. אין לי שום “הצדקה” להאשים את עצמי! כך השם רצה! כשמתרגלים לחשוב בצורה נכונה זו -זה כל כך מרגיע.
זרימת הדם בליבו של לייבי המתוק, הייתה שונה מלב רגיל. מחדר ימין, זרם הדם לחדר שמאל, דרך VSD גדול. משם לאבי העורקים (האורטה) ומשם, דרך קולוטרלים, לריאות.
התוכנית של לייבי, שונה מזו שחשבתי.
אבל זה מחשל. זה מחזק את שרירי האמונה.
אמהות יקרות ואמיצות! כן. אנחנו חזקות וגיבורות. אך זה לא הכוח שלנו. זה הכוח שהשם נתן לנו. ואם אנו מודעות לכך, אזי הכוח הוא אינסופי. כוח שניתן לנו, על מנת לעבור את הדרך בשלום, ולהגיע אל היעד. אל האושר הנצחי.
הקב”ה איתנו כל הזמן. לא עוזב אותנו לר-ג-ע! כשקשה לנו נורא, נזכור שהשם לצידנו, שומר ומגן. דואג שהכל ילך לפי התוכנית. שלו. הרי, אם יבוא איש מקצוע, ויאמר לנו – "המצב הנוכחי הוא המצב האידאלי ביותר" אנחנו נרגע. גם אם זה כואב או לא נעים. אם נחשוב, שהקב”ה בכבודו ובעצמו החליט על המצב הנוכחי, האם לא נאמין לו, שזהו המצב האידאלי ביותר? ומה נשאר? להרפות…. ולומר: “תודה” תודה שאתה מחזיק אותנו, ומובילנו אל היעד הנכסף. איננו מכירים את הדרך, אך אנו סומכים עליך בעינים עצומות. ובטוחים שהכל לטובה. ואז “התודה הופכת הכל לטובה”
ואסיים בתפילה להשם, שירפא את כל הילדים שלנו, אימהות “מילי”. בתוך שאר חולי ישראל. אמן.
ונזכה לגאולה השלימה בקרוב ממש!!
רבקה כהן ביתר עילית
