זה כל כך פשוט לתכנן דברים. לא צריך להיות בעל אמצעים בשביל זה.
דף יש? מרוט ככל שיהיה. עט המצליח לפלוט דיו יש? מצוין.
אם יש יומן – זה לוקסוס… פותחים אותו באלגנטיות, מעלים רגל על רגל, מכרסמים עוד קצת מעוגת השמרים ו… רושמים.
אז ככה, ביום ראשון צריך לגמור את כל הפינישים לעבודת הסמסטר של סוף החודש, ולהעביר לרובין את השמלות לתיקון.
ביום שני – מסיימים ללמוד מוקדם והולכים לקניות (מגפיים, גולף שחור, סיכות לשיער וקרם לחות)
אחר הצהריים יש ערימת גיהוץ, הי, לא לשכוח לברר על המגהץ קיטור! אה, וצריך גם לחבר שיר ליומולדת של סבתא.
ביום שלישי – המסיבה של סבתא, ואחר כך חתונה של שרון בבית שמש.
לאחר שעוגת השמרים התחסלה מהצלחת, היומן נסגר בחבטה עדינה. יופי. השבוע מתוכנן היטב. המצב – בשליטה.
כל כך פשוט לשלוט על דברים, למשוך בחוטים, לנווט את החיים. לרשום הכול בדיו – כאילו זה מה שלא ימחק אותם. אולי לכן יש לנו כל כך הרבה פתקים בחיים שאומרים לנו מה צריך לעשות.
פתקים על המקרר, ממוגנטים. פתקים נסתרים על דלתות ארונות המטבח, מבפנים. ועוד הרבה פתקי תזכורת נדבקים, על כל דבר שאפשר להדביק.
אבל פתאום, קורה משהו.
הכול משתבש. העניינים מאבדים שליטה והכול הולך הכי אחרת שאפשר ממה שתכננו.
רגע, הרי קבענו שביום ראשון נלך ל…ונעשה את… ובכלל, היום ג' כסליו, לא? נו, אז מה תקוע עכשיו? מישהו ראה את היומן שלי? מה הולך פה?????
פתאום את מוצאת את עצמך בבית חולים, על מיטה ענקית, עם אינפוזיה ושקית, חלשה כמו סמרטוט, פשוט —
זהו.
את מרגישה שאיבדת קונטרול, שהכול לא ברור, את דואגת על מחר ועל העתיד בכלל, לא יודעת לאן החיים עוד יובילו אותך, ככה, בהפתעה.
ואז, פתאום, בבת אחת, מכה בך ההבנה הזו,
שכחת שיש מישהו אחר שמתכנן בשבילך ורושם יומנים על יומנים של ימים, שבועות, שנים וחיים. והדיו של חזק וקובע.
ואנחנו סתם משחקים, משחקים.
והוא רוצה להזכיר לנו מדי פעם שמאחורי כל מריונטה – יש חוטים. ורק זה מה שיכול להזיז אותך.
כי בעצם, כל החיים שלנו הם שביל אחד ארוך וענקי שצריך לעבור. ושם, בסוף השביל, מחכה לנו אבא גדול עם כל הטוב שבעולם. מהרגע שניצבנו בפתח השביל – הוא כבר ממתין בסופו וידיו פרושות אלינו.
ואז, החיים מתחילים, ואנחנו פוסעים.
בתחילה ישר, ישר, עקב בצד אגודל. אחר כך החיים נעשים מהירים כל כך ויקרים כל כך ומעניינים וקצרים ומהירים, ואז-אנחנו תופסים את ההגה ומתחילים להתבלבל.
אנחנו מחליטים לאן הולכים היום ומה עושים מחר ויש לנו הרבה קיצורי דרך באמצע השביל, וכל מיני דרכים עוקפות, יפות, חולפות.
ואבא עומד שם ומחכה, כל כך מחכה.
ורואה איך הילדים שלו מתרחקים, מתנתקים.
תועים בדרכים חשוכות, הפוכות.
והוא רוצה, כל כך רוצה, שנמשיך ישר לתוך הידיים שלו. ובשביל לעצור אותנו – הוא חוסם לנו את כל השבילים העוקפים, הצדדיים, את המקומות שחשבנו לשוט בהם.
ואז, אין ברירה, כי אם לחזור לשביל הפתוח, הישיר, המוביל.
ה' כל כך טוב אלינו ורק לכן הוא עוצר אותנו, לטובתנו.
עוצר את הריצה, את השליטה, את היכולת הקטנטנה שלנו לעשות ולהצליח.
ומראה לנו עד כמה אנחנו בעצם עוד קטנים, לא מבינים. לא יודעים. ילדים.
ואז,
ברגעים הקטנים הללו, באה הבנה ענקית. שמציפה בכזה אושר וכזו אהבה,
שבעצם,
יש מי שדואג ומחייה ומניע.
ובלעדיו – אי אפשר בכלל להתניע.
יש מישהו שאפשר להשעין לו ראש על כתף,
אבא טוב, שחומל ולוטף.
והתחושה הזו – מרפה ברגע אחד את הכול,
ומשתיקה עמוק עמוק את מיתרי הקול.
והמון אויר בלתי נצרך – משתחרר,
ויש רוגע, ושלווה פנימית הרבה יותר.
ובעיקר,
רצון ענק שממלא ומכיל –
לפסוע חזרה ישר באמונה,
לתוך הידיים של אבא –
שמחכה בסוף השביל.
