נקודת מוצא
לפני כמה שנים קיבלתי כלי הגשה שמאד אהבתי. לפני מספר ימים, יצרתי כלי הגשה מחימר. אמנם הוא היה פחות מושלם במראהו, אך הקשר, הסיפוק והחיבה שחשתי כלפיו הייתה ללא קנה מידה בהשוואה לכלי הראשון. בפסיכולוגיה ניתן למצוא לפחות שני הסברים לתופעה אנושית זו, אך תורתנו הקדימה חכמה זו.
הרמח"ל, שחי בין יתר נדודיו באמסטרדם לפני כ-250 שנה, כותב כי הבורא רצה להעניק לברואיו הטבה מושלמת. בעקבות כך, הוא יצר סיטואציה שבה יקנה הנברא את שלמותו. בספר "דרך ה'" הוא מסביר: "שלהיות הטוב שלם, ראוי שיהיה הנהנה בו, בעל הטוב ההוא, פרוש – מי שיקנה הטוב בעצמו, ולא מי שיתלווה לו הטוב בדרך מקרה" (פרק שני) ובספר "דעת תבונות": "כדי שתהיה ההטבה שלימה, ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה – מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא, ולא יישאר להם בושת פנים בקבלם הטוב, כמי שמקבל צדקה מאחר" (סימן י"ח).
ממשיך הרמח"ל ומרחיב כי לשם הוצאת תכנית ההטבה לפועל, נבראה בריאה במצבים שונים: המצב הראשון הוא זמן ומקום לעבודה, והמצב השני – זמן ומקום לקבלת ההטבה. המצב הראשון צריך להוות קרקע לקניין, כלומר: לעבודה על מנת שהשלמות תהיה חלק מהאדם ולא מתנת חסד. המקום הוא העולם הזה, והזמן הוא שש אלף שנים. ומה מאפשר את העבודה? כל דבר שקשה!
"הנה נתתי לפניך את הרע ואת הטוב, ובחרת בחיים". (דברים, ל', ט"ו) הקושי, אם כן, איננו אלא אמצעי לקבלת טוב אמיתי. לולי הכוחות השליליים בעולם, לא היינו במצב של בחירה ושל עבודה, ולא היינו יכולים לקנות את השלמות. תחושה של שלימות מגיעה רק מתוך עמל.
קושי אינו אבן נגף, אלא אבן דריכה.
כאנשים שומרי תורה ומצוות אנו יודעים את כל הכתוב לעיל. כהורים לילדים עם התמודדות לא פשוטה, תפקידנו הוא לחבר בין התיאוריה לחיי המעשה, ביום יום של הטיפוס בהר הגבוה של חיינו. אין סוף לנושאים שעליהם ניתן להרחיב. כל שלב מהווה שק של אתגרים: תהליך גילוי ואבחון המחלה, טיפולים ואשפוז, ניתוחים, משאבי זמן וכסף, שאר ילדי המשפחה… – וזוהי רק רשימה חלקית.
בשורות הבאות נתבונן בזכוכית מגדלת בכמה נקודות, המתאימות לכל שלב בו הנכם נמצאים. אלו צמחו אצלי הן כמתמודדת עם מחלה כרונית מילדות, והן כפסיכולוגית החותרת לליטוש האבנים הנזרקות לחיינו. אבקש בכל לשון שבקריאת הרעיונות, יקח הקורא הנכבד רק מה שמתאים, וישאיר את המיותר לו. אלו אינם הוראות יצרן, אלא טעימות של שבילים נוספים שבהם תוכלו לבחור לפסוע.
לטבוע או לבנות גשר
ההתיחסות ל"טראומה" הינה באופן הסוביקטיבי של המושג. כדברי ד"ר נירה כפיר: "טרגדיה כשלעצמה אינה גורמת משבר. הפירוש שנותן האדם לארוע הוא שהופך אותו למשבר". לכן, האוביקטיביות של חומרת האירוע אינה רלוונטית, ובמובן הזה – כולנו עוברים טראומות ומשברים גדולים וקטנים.
כולנו נדרשים לגדול ולפתח את כוחותינו בצמתי דרכים שכאלה.
על מנת להתמודד, נרצה למצוא דרך. הדרך יכולה להיות בשביל עוקף, או בבנית גשר שימשיך את הדרך אך באופן מוגבה, תמוך, חזק.
דרכים אלו יובילו אל עבר מקום שאולי היה לא צפוי, אך מיוחד דווקא בגלל היותו מפתיע.
עבור אסתר, הטראומה שלה הגיעה בצורת ניתוח חרום ואבחנה של מחלה כרונית. האשפוז ארך זמן רב תוך סבל פיזי עצום, וסבל רגשי אודות שאלות של זהות: האם זה אומר שאני נכה? ולכל החיים? מה תגדנה החברות? האם אוכל להמשיך בלימודים? להתחתן? ללדת?
לאחר תהליך החליטה אסתר שלא, היא לא נורמלית. אבל מי בעצם רוצה להיות נורמלי? הנתיב החדש, הגשר שהיא בנתה, נחנך ונקרא בשם "לחיים! לא למרות, אלא בגלל!" היא החליטה להוכיח לעצמה ולעולם שאין דבר המסוגל לעצור בעד חיות פנימית, שהכל ענין של הסתכלות, ושהיא תוכל להגיע לרמות רוחניות גבוהות יותר דווקא בגלל ההתמודדות.
ומהיכן תקח את אבני הבנין לגשר? כאן מגיעים הקולות הפנימיים, החוויות מהעבר, שאסתר דלתה. הקול הפנימי ששמעה בילדותה צף ועלה.
ומתי הוא נשמע לראשונה? כאשר אסתר היתה בת 4, היא עדיין מצצה אצבע, למגינת לב הוריה שהיא להם ביתם הבכורה. "מה יהיה?" שאלה האם. "מתי תפסיקי למצוץ אצבע?" "אמא, כשאני אהיה בת 5 אפסיק". להפתעת ההורים, אסתר אכן גילתה שליטה עצמית והפסיקה מעצמה. אמא של אסתר תפסה בה בהתרגשות ואמרה: "ילדה שיכולה להפסיק למצוץ אצבע יכולה לעשות ה-כ-ל!"
זה היה הקשב הסלקטיבי של אמה. זה היה הרגע שבו היא בחרה לתפוס את הרגע ולדבר אותו. הקשב הסלקטיבי שלה אפשר לה לרתום עוד חוויה ולהצמיד לה פרשנות. והיא לא הסתפקה באמירה חד פעמית, אלא ביצעה "שטיפת מח". הכלי ששמו שטיפת מח הינו חזק מאין כמוהו, ותפקידנו להשתמש בו לחיוב, לבנית זהות חיובית וחזקה.
צידה לדרך:
אילו משפטי כח הנכם בוחרים לעצמכם על מנת להמשיך הלאה?
אילו משפטים הנכם בוחרים להטמיע בילדיכם, שילוו אותם בהווה ובעתיד?
לגלות או להסתיר?
כך מספר ראובן, הורה לילדים צעירים:
קיימות אצלי מעט מאד זיכרונות אודות אמא שלי. היא היתה חולה ונפטרה מסרטן כשהייתי כמעט בר-מצווה. אבל אני זוכר שבתקופת מחלתה היא קיבלה מתנות קטנות, ביקורים ומחוות. והיא ידעה איך לקבל. כשהחמיאו לה או נתנו לה משהו, היא אמרה תודה עם חיוך אצילי, באופן שהנותן חש את הכרת הטוב שלה. החן שלה התבטא ביכולת שלה לקבל את החיים ומתנותיהם כפי שהם, בזרועות פתוחות ובשמחה. היא ידעה שקבלה היא גם נתינה.
כשאדם מאפשר לאחר לתת לו, הרי הוא נותן לו אפשרות להרחיב את גבולות ה"אני" שלו. הנותן נהיה גדול יותר, מחובר יותר לעולם ולאנושות. הרב דסלר זצ"ל מסביר כי הנתינה היא המולידה אהבה, משום שטבעי לאהוב את עצמך. הנתינה משלך גורמת לחלק ממך להיות אצל האחר, ואתה אוהב את החלק הזה, כלומר את השני.
הורה מספר: בעבר ניסיתי להוכיח את יכולותי על ידי הדגשת הסוליסטיות שלי. התרבות המערבית חלחלה ולימדה אותי שגבורה זאת יכולת אישית. לגאווה הזאת יש קול מצליף: היה חזק! השען על רוחך החזקה, ותמשיך הלאה! תמשיך לפעול, ואל תשתפי אחרים בצרות שלך, כי זה לא מה שמעניין אותם!
לא הזמנתי את ההתמודדות הזו, אך היא המורה הטוב ביותר שלי. בין היתר, היא לימדה אותי שגבורה היא "המושל ברוחו". במובן הזה, רוח ההתבדלות היא השפעה חזקה שעלי לזהות ולהיזהר מהשפעתה.
נסו לראות את עצמכם בעיני הסובבים. כיצד הייתי אני מגיב אילו הייתי מגלה שמישהו יקר לי סובל לבדו? או שמא זקוק למשהו שיש ביכולתי להשיג עבורו, בין במובן הפיזי או הרגשי? האם גאווה כזו לא הייתה יוצרת מחסום בינינו, חומה חוצצת ומיותרת? האם לא הייתי חשה קרובה אליו יותר, בטוחה יותר בקשר בינינו? האם זה לא היה מעצים אותי כבן אדם שאפשר להיסמך עליו?
ישנו היבט נוסף של התחשבות בכם ובזולת: כאשר אדם בסביבה (ובפרט זו הקרובה) מרגיש שמשהו אינו כשורה אך הוא נשמר בסוד, לא נותר לו אלא להשלים את הפרטים בעיני רוחו. מצב זה מייצר דאגה מיותרת והסקת מסקנות שגויות. לא צריך לפתוח את התיק הרפואי לעיני כל, אך לתת מידע כללי (ככל שתשפטו אתם שמתאים) שיישב את הדעת ויפתח את ערוצי התמיכה במינון נכון.
מי שהחזיק תינוק זעיר בזרועותיו, נזכר כמה נעים לתת. האם לא היית רוצה לאפשר לאחרים את התחושה הזאת? הוא מחזיר לך חיוך המאיר את עולמך, והתמורה הזאת משלימה את מעגל הנתינה והקבלה. כמה פשוט.
צידה לדרך:
1. חפשו את מקום האיזון בין חשיפת יתר להתגוננות והסתתרות
2. בפעם הבאה שאתם זקוקים למשהו ואדם אחר מציע את עזרתו, הדבר הנפלא ביותר שאפשר לעשות הוא לומר "כן, תודה!" ולאפשר את ערבות כל ישראל זה לזה.
מי טרף את הקלפים שלי?
במצב של קריסת תכניות, אנו נוטים להתבלבל. אך טבעי הוא לתור אחר סיבות פיזיות ורוחניות, להסתחרר מהבהילות והדרסטיות שפלשו פנימה.
באחת משיחותיו, הרב אהרון מרגלית שליט"א הביע את עמדתו בחיים: "כל עוד אנו חיים, אנו נתמודד. ברגע שנסיים- נחזיר ציוד. לכן אין זה מפתיע כשקורים דברים. אמנם איננו יודעים מה ואיך יקרה, אבל אם נהיה מוכנים לכך – לא נופתע ונוכל לאסוף כוחות ולהתמודד"
אמנם הרב מרגלית הגיע למסקנה זו לאחר נסיונות עצומים, והוא מעיד על עצמו כי עמדה זו מקנה לו שלווה ושיקול דעת גם בתוך אירועים מסעירים. לנו נותר להתבונן ולהפיק חכמה.
אמנם אין לנו ידיעה בדיוק למה קורה כל אירוע. אנו יודעים מספר מסוים של סיבות שבגללן ה' מסובב מקרים לאדם (רמח"ל דרך ה', חלק ב'). כל מה שקורה בעולם הוא לתכלית הטוב. הקושי קיים, אך הוא למטרת טוב אמיתי ונצחי.
צידה לדרך:
רגשות הם אנושיים. גם אברהם אבינו בכה בעקידה (ילקוט שמעוני). נתחבר לרגש וננתב אותו לתפילה ו/או עשייה חיובית.
השאלה הרלוונטית היא: מה הצעד המקדם הבא? אותו אעשה, רק עליו אתמקד, ועבורו ה' יתן לי כוחות.
דאגה מניין
אמא לנער המתמודד עם מחלת לב מספרת: מה שמחזיק אותי והורים אחרים זה העידוד והתקווה שהילד יוכל לגדול באופן נורמלי ולנהל חיים תקינים.
מה זה "נורמלי"? מיהו האדם שמחזיק בדגל ה"תקינות" וה"בריאות"?
ארגון הבריאות העולמי מגדיר "בריאות" כך:
בריאות אינה העדר מחלה, אלא מצב של רווחה פיזית, נפשית וחברתית.
תאור זה מאפשר מרחב בחירה גדול יותר לגבינו. מחלה היא נתון פיזי מאת הבורא. רווחה היא מצב המשלב גם את הנתונים שאין לנו עליהם שליטה, יחד עם כח הבחירה.
אמא מספרת על בנה ששאל: “אמא, יש לי מום בלב. זה אומר שאני חולה?”
אני מתארת לעצמי שהשאלה נורתה ברגע הכי לא צפוי. אינני יודעת מה הייתי עונה. אך אמו ענתה בחכמת הרוח האיתנה שפעמה בה (ושלא נוצרה בדיוק באותו רגע): “ילד חולה זה ילד שכל הזמן מרגיש חולה. אתה מדי פעם צריך לעבור ניתוח או צינתור, אבל זה לא הופך אותך לחולה! אתה יודע, שיש ילדים שהרבה יותר חולים ממך. יש ילדים שחולים בקנאה. הם מקנאים כל היום! יש ילדים שלא כשרוניים בלימודים – הם סובלים מכך כל יום! אתה זקוק מדי פעם לטיפול מסוים”.
כמובן שלכל מצב יש תשובה מתאימה, אך הכלל הוא: “מידת הטוב מרובה” ותפקידנו להדגיש את הטוב הנשפע עלינו בכל עת.
צידה לדרך:
דוקא בזמן חשוך, אור קטן הוא משמעותי ומשנה את כל התפיסה. שמרו לעצמכם מחברת או פנקס של הודיה. אני קראתי לו “הודו לה’”. שמרו אותו במקום נגיש, ורשמו בו “ניסים שבכל יום”: השגחה פרטית, רגע של נחת, תובנה, אירוע שעברתם למרות הקושי. כך תראו את יד ה’ מחזיקה ומערסלת, ותזכו גם לחוש כגמול עלי אימו.
החזון
כוחו של הדמיון מתואר רבות ככח המהווה סכנה, בבחינת “לא תתורו”, אך הוא גם כח חזק ביותר המחבר אותנו אל האמונה הטוטלית בבורא עולם, כדין “חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים”
בתחום הפסיכולוגיה, הדמיון המודרך משמש בין היצר ככלי להפחתת מתח וחרדה, לריפוי מחלות והתמודדות עם כאב, וכן להשגת מטרות רצויות בחיים. מבחינה נוירולוגית, השפעת הדמיון הוכחה כחזקה באותה מידה כשל פעולה חיצונית. דהיינו, כאשר את מרימה את ידך מופעלים חלקים מוטוריים במח. כאשר את מדמיינת את הרמת ידך, אותם חלקים מופעלים במח (“נוירוני מראה”). כך למשל, מתאמנים ספורטאים על ביצועים טובים יותר בעזרת כח הדמיון, ובכך הם מאמנים את המח לפעילות שרירית כאשר בעצם רק הדמיון בפעולה!
נכון שאין באפשרותנו לשלוט על נתוני המצב כפי שתפר לנו בורא עולם במידה מדויקת. אך ישנו כלי אדיר שבכוחו לסייע לנו בצורה שבה נעבור את המסע הזה: הרוגע, הביטחון, התקווה, והחוסן הפנימי שבך.
גם אם אינכם שם עדיין, בכוחך לדמיין את הילד שלך גדל בריא בנפשו, מתפתח ומשחק, נהנה מחיי חברה. מחשבה היא לא דבר שנשאר במח. היא משודרת לגוף בבחינת “רוח רעה תכלכל מחלהו”, וגם לסביבה.
יתרה מכך: לילד שלך ישנם יתרונות עצומים. כל התפילות והדמעות שנשפכו לטובתו, הם כגשם שיצמיח את נפשו. ההערכה לכל נשימה ונשימה נותנת ערך מוסף לחייו, והחוסן הנפשי שה’ נותן כוחות להתמודד עם כל מה שהוא שולח.
לבנות ולהיבנות
משבר הוא כמו פטיש: הוא מסוגל להרוס או לבנות
אין ספק שההתמודדות הייחודית שלך הביא אותך לשאלות, תהיות, בירורים ותובנות. נשמח לשמוע מכם ובכך תוכלו להאיר פינה שאולי לאחרים היתה חשוכה. במאמר זה נגענו בקצוות של כמה נקודות בודדות, בתקווה שאלו גרמו להתבהרות – בין דרך ההסכמה לדברים ובין בחילוק עליהם.
מילותיו של דוד המלך ע”ה מהדהדות: “חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה’”! בתפילה שנזכה כולנו להעצים בנו את השלמות הרוחנית, שהיא ורק היא מטרת ההתמודדות.
